אני יושבת על המיטה מאחורי אמא שלי, הרגליים שלי לא מגיעות לרצפה ואני מנפנפת אותן בעצבנות. משעמם לי, סיימתי להתלבש, גם אמא. אבל היא בדיוק התיישבה מול שולחן האיפור, הציתה סיגריה, שלפה מהמגירה האסורה את תיק האיפור וצללה לעולם שכולו שלה.

ברקע הקול של אלכס אנסקי מרגיע ומלטף.

אמא, מרוכזת ברגע ובעצמה מתכופפת אל המראה, ביד אחת היא מתקנת שוב ושוב את שכבות הרימל, צובעת ומפרידה את הריסים וביד השניה היא מותחת את העפעף ומחזיקה את הסיגריה הבוערת.

אני בוחנת בקפידה את כל שלבי הטקס היומי, עד שהיא מסיימת אבל לא קמה.

שקט! היא מביטה בעצמה, ממסגרת את הפנים עם שתי ידיה ומותחת את העור שהתחיל להתדלדל.
היא מנסה לזהות במראה את האישה היפה והצעירה שהיתה שם פעם.

יופי הוא נכס יקר שניתן להעריך רק כשמתחיל לדהות.

״נו טוב, יותר טוב מזה זה כבר לא יהיה״ היא אומרת, לוקחת שאיפה מהסיגריה, קמה בחדות ועוזבת את המראה.

אני לא מתאפרת. אבל אני מותקפת כל יום על ידי המראה באמבטיה. אני מתפשטת ומיד מכניסה את הבטן. העיניים מזהות קמטוטים קטנים שהלידות העניקו לי ואני מפנה מיד את המבט, עוברת הלאה וממשיכה בויה דלורוזה.

אני מ...

 זהו, צריך לחזור לשגרה.
שבעה ימים עברו ועכשיו העולם מצפה שאדביק את הקצב, אבל אני עוד לא שם.
 

כשאמא שלי נפטרה רעידת האדמה הייתה כל כך חזקה, שהקרקע התפוררה מתחת לרגליי, אורן מיד תפס את ידי והוביל אותי לאט לאט לאדמה בטוחה.
 

עכשיו אבא נפטר. ככה הוא הלך לו בשקט, בעדינות, בחסד. והאדמה לא רועדת, היא כבר לא רועדת כל כך בקלות, הילדים והשגרה דואגים שהיציבות תמשך.
אבל מתחת לפני השטח לוחות טקטוניים גדולים זזים ואת ההשפעה של התזוזות האלו עוד קשה לצפות.
 

אני עוד מחכה לשיחת הטלפון היומית ב7:00 בבוקר. שיחה שתמיד צפנה בחובה פוטנציאל לאסון. אבל הנה האסון כבר הגיע, היה וחלף והחיים מחכים לי.
אני עדיין מנסה לעכל, לשחרר את הכעס האיום כלפיו, שהיה מלווה תמיד ברגשות אשם איומים.
 

ניסיתי להיות בת טובה, אבל מבעד לכל מה שעשיתי עבורו, תמיד הציץ הכעס הגדול על כך שהוא הזדקן לי ככה, שהוא נחלש, שאמא שלי מתה ואחותי נעלמה.
על כתפיו הנחלשות והמזדקנות הוא המשיך לסחוב את עוולות כל המשפחה.
הוא היה הסלע שלי כל חיי, חזק, יציב ובלתי נשבר. אפילו כשלא ידע איך לדבר איתי הוא הלך אחריי בשקט, בכל הדרכים שבחרתי לעצמי...

 לאמא שלי יש יומולדת,

אז הלכנו לחגוג במקום ההגיוני היחיד, בית הקברות.

ארזתי את איתמר, אבא שלי ומריה המטפלת לתוך האוטו ונסענו.

איתמר איתגר עם מצב רוח נפיץ ואני הזרמתי לו צעצועים בזמן נהיגה מטורפת. המטרה הייתה להגיע כמה שיותר מהר לפני הפיצוץ.

אבא שלי עשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות במצבי לחץ- לגעור, לחלק הוראות ולנסות לשלוט במצב בעזרת הוספת בנזין.

כבר 38 שנים הוא לא מבין, שכשנותנים לי הוראות אני מיד מתמרדת.

הפעם הופתעתי לגלות שזה ניחם אותי מעט. האבא החזק שלי יצא מתוך קליפת הזקן שישבה מאחוריי ולרגע הכל הרגיש נורמלי.
 

הגענו לבית הקברות.

אבא שלי הוא היחיד שיודע לנווט במבוך הקברים.
הוא מבקר שם יותר מ30 שנה.
זה התחיל עם הקבר של איריס, אחותי, כשהשבילים היו רחבים ומצבת הסלע הפראית שלה עמדה בודדה בתוך מדבר חול.
(תצלמי, תצלמי הוא אומר לי. את רואה את הפנים שיוצאות מהסלע?! ומצייר בעזרת יד כבדה את הפרופיל)

במהלך השנים התווספו אליה סבא וסבתא שלי ומסביב זרים רבים.

לפני חמש שנים אמא שלי מצאה את המנוחה שהיתה חסרה לה ליד איריס ופרופיל הסלע הגדול נושק לה ולוחש לה את כל הסודות ששמרה במהלך השנים.
...

לאמא שלי היה טעם רע. לפחות זה מה שסבתא שלי טרחה להגיד לה כל הזמן.
היא לעולם לא נתנה לה לקנות בגדים בעצמה והיתה משתיקה אותה בכל פעם שהיתה מתמרדת.
"אני לעולם לא אעשה את זה לבנות שלי" אמא שלי החליטה וביצעה. היא אף פעם לא התערבה, היא שיחררה אותנו בחנות הבגדים עם תקציב, יושבת בצד ומסכימה לכל גחמה.
שתי האחיות הגדולות שלי התמרמרו "את אף פעם לא עוזרת לנו" וכתגובה היא היתה תופסת את הראש וחושבת "מה שלא תעשי, את תמיד תצאי לא בסדר".
 

איתי היא כבר היתה יותר מנוסה, ובכל פעם שהיינו הולכות לקניות ביחד, היא היתה מספרת לי את אותו הסיפור ומכינה את הקרקע.

"תצרי לעצמך סגנון משלך" היא היתה מעודדת אותי.
ואכן יצרתי, בודאות מוחלטת תמיד ידעתי מה אני אוהבת.
לצערי את הטעם של אמא שלי לא אהבתי, בכל פעם שהיא הראתה לי רכישה חדשה, הייתי מזדעזעת קלות, אבל מיד נזכרתי בסבתא, וגייסתי את כל קישורי המשחק שלי, ונתתי הופעה ראוייה לפרסים של התרשמות.
 

רק על דבר אחד הסכמנו בלב שלם, על הפיות שלה. 
אני לא יודעת איך הן נכנסו לחיינו, אולי אחותי הביאה אחת פעם כמתנה. אבל זאת הייתה אהבה ממבט ראשון עבור אמא שלי ומאז כל...

ביום ראשון לפני שלוש שנים, אמא שלי התקשרה אליי לעבודה וביקשה שאני אקח אותה למיון,'היא לא הרגישה טוב' ככה היא אמרה לי.

זה היה מוזר משתי סיבות- האחת, אמא שלי אף פעם לא התקשרה אליי. פולניה אמיתית לא מתקשרת, היא מחכה שיתקשרו אליה.

והשנייה, שהיא שנאה רופאים, למרות שעבדה איתם כל חייה, והיא מצאה כל תירוץ להימנע מלראות אותם.

"במחשבה שנייה" היא אמרה, " אני אלך מחר, לא חפפתי ראש."

אמא שלי תמיד יצאה מהבית במיטבה. "את לא יודעת איפה תמצאי את הנסיך שלך." ככה היא הייתה אומרת. (אפילו שהיא כבר פגשה את הנסיך שלה, התחתנה איתו, עשתה איתו שלוש בנות ואז גילתה שהוא נו... גם 'פקקטה' נסיך).

אין לדעת מתי פול ניומן יחליט לבקר בקרית אונו או במיון של 'מאיר'.

למחרת היא התאשפזה במחלקת ריאות ב'מאיר'. דלקת ריאות הם אמרו לנו.

אחרי שבוע של ביקורים מנומסים והתלוצצויות עם הרופאים, מצאתי את עצמי יושבת בחדר של מנהל המחלקה בין אחותי לאבא שלי.

"סרטן" הוא אמר ואז השתרר שקט.

ניסיתי לחשוב על שאלות שיעזרו לקדם את הטיפול, להבין את המצב...משהו...

אבל בסוף נפלטה לי השאלה היחידה שעלתה לי בראש- "כמה זמן?"

הרופא השפיל מבט "לא...

אני נורא מתגעגעת לאמא שלי.

כשהיא מתה אבא שלי הזדקן בבת אחת.

הוא תמיד היה צעיר לגילו, עכשיו הוא פשוט איש זקן.

ואני כבר לא הילדה של אף אחד.

אני אמא של...אני בת זוג של...אני גם הילדה של...אבל רק בתואר לא בפועל.

אני מתגעגעת לשכב על הספה בסלון של אמא, שבעה ומנומנמת ופתאום איזה יד מעבירה ליטוף על הראש שלי. 

עכשיו זה התור שלי ללטף.