מעיין אוהבת לעשות רשימה כרונולוגית של ימי ההולדת.
״איתוש ראשון״ היא מתחילה בכובד ראש, ״אח״כ אני, אבא ואז את.״ היא משתתקת וצוללת למחשבות רציניות, אני רואה לפי הקמט בין העיניים.
״טעיתי״ היא חוזרת ומתקנת את הרשימה ומוסיפה אליה עוד ועוד אנשים.
״הם לא במשפחה שלנו״ אני מציינת, אבל היא מחזירה לי במהירות ״יש לנו לב גדול ויש מקום במשפחה שלנו לכולם״.
״איזו ילדה״ אני חושבת לעצמי.
באתי ממשפחה קטנה, בלי בני דודים, סבא וסבתא שהלכו די מהר ותחושה של חוסר תמידי.
לילדים שלי רציתי לתת משפחה ענקית עם ארוחות שישי קולניות והמוני בני דודים שמשחקים כולם ביחד.
לצערי אנחנו עדיין משפחה קטנה ויחסית די מצומצמת, אבל עם השנים אספנו כמה אנשים שלימדו אותנו שמשפחה לפעמים כן בוחרים.
אבא שלי תמיד אמר שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב. הוא לא האמין בחברויות, הוא חשב שהן לרוב תלויות זמן ומצב והן קלות להתפורר.
ברוב המקרים הוא אכן צדק, יש חברות אהובות שהתאימו לזמן ומקום ופתאום נעלמו, התפוגגו, בלי דרמה גדולה, לא ריב, פשוט שקט ושכחה.
אבל יש כאלו שמפנות לעצמן מקום בלב בהתמדה ונשארות שם בזמנים הקלים ובזמנים הקשים, הן כבר לא חברו...
