February 5, 2019

מעיין אוהבת לעשות רשימה כרונולוגית של ימי ההולדת.

״איתוש ראשון״ היא מתחילה בכובד ראש, ״אח״כ אני, אבא ואז את.״ היא משתתקת וצוללת למחשבות רציניות, אני רואה לפי הקמט בין העיניים.

״טעיתי״ היא חוזרת ומתקנת את הרשימה ומוסיפה אליה עוד ועוד אנשים.

״הם לא במשפחה שלנו״ אני מציינת, אבל היא מחזירה לי במהירות ״יש לנו לב גדול ויש מקום במשפחה שלנו לכולם״.

״איזו ילדה״ אני חושבת לעצמי.

באתי ממשפחה קטנה, בלי בני דודים, סבא וסבתא שהלכו די מהר ותחושה של חוסר תמידי.

לילדים שלי רציתי לתת משפחה ענקית עם ארוחות שישי קולניות והמוני בני דודים שמשחקים כולם ביחד.

לצערי אנחנו עדיין משפחה קטנה ויחסית די מצומצמת, אבל עם השנים אספנו כמה אנשים שלימדו אותנו שמשפחה לפעמים כן בוחרים.

אבא שלי תמיד אמר שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב. הוא לא האמין בחברויות, הוא חשב שהן לרוב תלויות זמן ומצב והן קלות להתפורר.

ברוב המקרים הוא אכן צדק, יש חברות אהובות שהתאימו לזמן ומקום ופתאום נעלמו, התפוגגו, בלי דרמה גדולה, לא ריב, פשוט שקט ושכחה.

אבל יש כאלו שמפנות לעצמן מקום בלב בהתמדה ונשארות שם בזמנים הקלים ובזמנים הקשים, הן כבר לא חברו...

October 23, 2018

הגעתי לשדה התעופה עם תחושה נעימה ׳שהכל יהיה בסדר׳. זה נגד באופן חריף את מגוון התחושות שעברו בי בימים שקדמו לכניסה למונית בדרך לשדה.

בדקתי בפעם העשירית אם הדרכון אצלי והגעתי במהירות לדלפק ריק ולדיילת קרקע משועממת.

״פיספסתי את הצ׳ק אין?״ שאלתי עם ניצנים של זיעה קרה והיא נמנמה לכיווני ״לא, הטיסה ריקה״.

יש התחלה יותר טובה מזה לסיפור הרפתקאות?

השנה אני אהיה בת 40. ממש עוד חודש, הראש מסרב להאמין, הנפש מתמרדת, אבל הגוף, הקורבן העיקרי, נכנע בלית ברירה לנזקי הגיל. חלקים שלמים ודי חיוניים פשוט מוותרים לאט לאט; פרקים מתחילים לסרב פקודה, החזה מנסה לערוק ולרדת לאילת, הפרצוף מנסה ללכת בעקבותיו, ה׳מזל׳ הוא שהעיניים מוציאות גימלים, שוברות שמירה ובגדול לא נמצאות כדי לחזות במצב הקשה אליו מגיע הגוף.

חורף שלם הסתובבתי עם הרגשת זיקנה נוראית. כבר התחלתי לשקול את יתרונות המטפלת הפיליפינית לעומת יחידת דיור באחוזת ראשונים. מה שבטוח הייתי חייבת הרפתקה, כדי להזכיר לעצמי איך הייתי לפני...פעם...צעירה...כשהייתי עצמאית, הרפתקנית וחסרת פחד, כן ככה זה היה פעם…

אז נתקלתי בסדנת הצילום של אפרת מהבלוג my lovel...

July 13, 2018

איכשהו הקיץ התגנב אליי פתאום. בדרך כלל החופש הגדול מלווה בתכנון מדוקדק של אטרקציות, חידוש קשר עם חברות מהיסודי רק כדי לבלות איזה יום ביחד עם הילדים וכמובן הוצאת משכנתא. איך אפשר לעבור את הקיץ אחרת?
האמת שנמאס לי להיסחב עם שני ילדים, עגלה ותיקים מלאים בכל מה שנצטרך ליום מזיע במיוחד, יקר במיוחד וצפוף ביותר.
אז החלטתי ליצור לילדים 'קייטנת אמא', ימים מלאי אטרקציות ופעילויות הכי כיפיים שיש במזגן או מקסימום בחצר, והכי טוב- ממש ממש בזול.
היום הראשון היה 'יום מים'- ניסינו, נהננו בטירוף ואני כאן כדי לדווח ולהעביר את כל הכיף הזה הלאה.

 

הדבר הראשון שעשינו היה 'מגלשת סבון'-

מה צריך?

יריעת פלסטיק ארוכה
סבון

מים
 

מתחנו את היריעה לאורך החצר, הילדים קיבלו שני תפקידים האחד הופקד על הסבון והשניה על התזת מים לאורך המסלול.

ואז פשוט לרוץ ולהתגלש.
מזל שאב המשפחה גולש, אז הוא לימד אותנו טכניקות שימושיות שתירגלנו ותירגלנו ותירגלנו.
בסוף גם שיכללנו מעט את המסלול והצמדנו שני מזרונים אחד לשני ועטפנו אותם ביריעת הפלסטיק.
הופ עברו להן שעתיים, כמה כיף. ועכשיו כשחברים מגיעים היריעה נפרסת שוב, הסבון מות...

April 9, 2018

כל לילה היא דורשת סיפור צדדי. כזה שחורג מהסיפור הפורמלי מהספר.

אני סוחבת אותה במעלה המדרגות, היא כבר בת 4.5, ילדה גדולה.

היא אוחזת בי עם רגליה הארוכות, הידיים עסוקות, האחת תופסת את בובת החתול שקיבלה מסיגל כשנולדה, השנייה את הנסיכה על חד הקרן.

והיא איפשהו בתפר.
היא עדיין שותה בקבוק אבל כבר חולמת על נסיכות.

אבל הכל התחיל בגלל המפלצות, גם עליהן היא חושבת מידי פעם.

אז התחלתי לספר לה סיפור, הוא התחיל ביער קסום בדרך לנשף מלכותי.

״רגע״, היא עצרה אותי.

״איך אני יכולה ללכת בלי שמלה?״ היא שאלה בצדק.

אז לקחתי אותה לחייט הטוב בממלכה שתפר עבורה שמלה מפוארת.

כשרציתי להמשיך לנשף היא עצרה אותי שוב.

״מה עם הנעליים?״

(הילדה שלי מבינה עניין, אין גבול להתרגשות שלי)

אז המשכנו לסנדלר, שם היא דרשה שני זוגות נעליים וזרחה מאושר (אין לי מילים, דמעות חונקות את הגרון שלי).

הבנתי עם מי יש לי עסק אז מיד סיפרתי לה על התסרוקת המופלאה שלה ולא שכחתי את האיפור והתכשיטים.

סוף סוף היא הייתה מוכנה לנשף.

״והנסיך?״ היא דרשה מיד.

אההה… ״עיניכם נפגשו בין קהל גדול של אנשים, הרגשתם משיכה עזה אחד כלפי השני והאולם נחצה ונוצר שבי...

March 14, 2017

זה הפורים הראשון של מעיין. טוב, לא בדיוק, היא חוותה כבר פורים, אבל המודעות התחילה רק השנה.
לפני כמה שבועות היא שמעה על הקסם שנוחת על היום המיוחד הזה- יום שבו מרשים להתאפר, יום שבו מרשים למרוח לק, מרשים לאכול ממתקים, מרשים ללבוש את השמלה הגדולה שבארון- יום המותר, פורים.

הזמן עובר בצורה משונה. לגדולים הזמן עובר מהר, לקטנים הזמן עובר לאט.
כל יום מצטרף למניין הימים שבילית על כדור הארץ ותופס את מקומו היחסי.

פורים הגיע בסוף. הודעתי לה ביום שלפני. רציתי ללבות את ההתלהבות הילדותית שלה, אבל בזהירות הורית מפוכחת.
התעוררנו ליום הנכסף, הוא התחיל כמו כל יום- יורדים למטה. אורן כבר סידר את רכבת ארוחת הבוקר על השולחן- חמוציות, דייסה, ביצה מקושקשת.
אבל הדיגדוג התחיל, מעקצץ לו בתוך הבטן. לא יכולתי לחכות שכבר יסתיים החלק הפרוצדורלי ושהקסם סוף סוף ינחת עלינו.

 


 

'בואי כבר' קראתי לה ונסגרנו בתוך החדר. פינטזתי על תסרוקת מסובכת עם סיכות פרחים וקשת כתר, אמא ובת יושבות על המיטה מצחקקות.
בת שלי, ילדה גדולה בת 3 וחצי. קצת מבולבלת בין הדחף שלה להיות גדולה ועצמאית לבין העלבון שגזלנו ממנה את הזכות ל...

September 22, 2016

כשהייתי בת 10 אחותי (שגדולה ממני ב-13 שנים) הזמינה אותי להסתפר איתה אצל הספר התל אביבי שלה.

איזו התרגשות!!

עד אז הסתפרתי עם סבתא שלי אצל שרה, הספרית השכונתית, במספרה המאולתרת, שיצרה לעצמה במרפסת הסגורה של הבית.
היא היתה מכבדת אותי בקולה המוגשת בספלים ועוגות קצפת, שלהן הייתי מסרבת בהתנגדות חריפה, אבל היא הייתה מבטלת אותי ומביטה בי עד שסיימתי לבלוע את כל החתיכה.

או שהסתפרתי עם אמא שלי אצל איציק הספר, במרכז המסחרי הקטן. פוסטרים של נשים יפות עם תסרוקות אופנתיות עיטרו את הקירות, ולפני כל תספורת הוא היה מושיב אותי לבחור מספר התספורות הגדול את הפנטזיה שלי. הוא היה מניח את הספר מולי על המראה ועובד קשה, אבל בסוף תמיד הייתי יוצאת עם אותה התספורת- פטרייה!

אצל ספר תל אביבי אופנתי עוד לא הייתי.

אחותי אספה אותי ועלינו על קו 56 הישר לתל אביב.

כבר בבוקר ידעתי, זה התחיל שוב, אבל בשום אופן לא הסכמתי להודות בזה, לא בפניי ההורים שלי ואפילו לא בפניי עצמי.

עכשיו זה התחזק ודרש ממני את כל הריכוז, כדי לנסות להתעלם מזה.
החרדה גאתה בתוכי "מה אם יגלו? אסור שיגלו! עוד לא. רק אחרי התספורת!"

שלחתי אצבעות מ...

February 9, 2016

 

אנחנו מכונת משפחה משומנת היטב. כל אחד יודע את התפקיד שלו ומבצע אותו בשלמות.

למשל בבקרים- כשהילדה מפעילה את השעון המעורר הפנימי שלה בול ב-6:30, אנחנו יורדים למטה ותופסים את העמדות שלנו.
אורן מתמקם במטבח ומעמיד ליד הקומקום שתי צלוחיות לדייסה עבורו ועבור מעיין וכוס קפה עבורי, וכולם מחכים בסבלנות, שהמים ירתחו.

מעיין ואני מדדות לשולחן, מתיישבות במקומות הקבועים שלנו, נמרחות ומתרוממות קצת יותר עם כל ביס ולגימה מהקפה.
כשהתעוררות מוחלטת נרשמת אורן מופיע עם שתי מברשות שיניים- גדולה וקטנה והוא עושה את מה שרק הוא מצליח לעשות- מצחצח לה שיניים.

אני מכינה את התחנה הבאה- עמדת ההחתלה, מעיין עכשיו ערה לחלוטין והאתגר הוא לקרקע אותה אחרי כמה סיבובים הכרחיים של ריצה מסביב לספה, "אריה, אריה" היא צועקת, בתקווה שאני ארדוף אחריה, אבל אני אורבת לה בנקודה אסטרטגית וברגע של חוסר תשומת לב תופסת אותה, הצלחה!!

בשנייה שאני משחררת אותה, היא מזנקת הישר לתוך המעיל שאורן מחזיק, אנחנו לא פראיירים, אנחנו כבר מכירים את כל השיטות.

היא רוסנה! אורן אוסף אותה, היא מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל עבר "ביי אמא" והדלת נסגר...

February 10, 2015

 

ברוב התחומים אני מחשיבה את עצמי כ'לא מספיק טובה', חוץ מבאמהות.

אני מרגישה, שאני אמא סבלנית ואוהבת, אני מפנה אליה את כל האנרגיות שלי ונשארת קשובה אליה. 

עד שנגמר לי, ואני מרגישה רוויה לגמרי על סף פיצוץ.

לפעמים זה בדיוק ברגעים, שהיא צריכה אותי הכי הרבה

ואני נורא מאוכזבת מעצמי.

אני מדמיינת שהיא באה אליי, כשהיא תהייה גדולה, עם טענות על איזו אמא הייתי.

אני מקווה שאני אוכל להיות מספיק סלחנית לעצמי כדי להגיד-'עשיתי הכי טוב שיכולתי.'

 

February 3, 2015

זה מתחיל בתזוזות בחדר השני.

הגוף שלי נשאר במקום, נראה ישן, אבל התודעה כבר שם.

מתחילים מילמולים.

"שיט"

היא נעמדת.

"שיט"

"אימי! "

"שיט, שיט, שיט!!"

הלילה מתחלק לשתי משמרות, שלי נגמרת ב-05:00.

אני מביטה בשעון, השעה 04:42

"שיט"

אני קמה אליה, ומדדה במורד המדרגות עד ששתינו מתמוטטות על הספה.

אני עושה את עצמי ישנה, כדי לגרום לה להעניק לי עוד איזה שעת שינה.

בסוף היא נכנעת, מניחה את הראש שלה על הגרון שלי, ממקמת את אחת הברכיים בכליה שלי ונרדמת.

שקט עכשיו, מוריס ישן על הכרית שלו, הגבר שלי במיטה, היא נושמת נשימות עמוקות וקצובות לתוך העין שלי.

רק אני ערה. "שיט!"

January 14, 2015

יש לי חרדת אחה"צ, אני חייבת תמיד לדעת מראש מה התכניות שלנו אחרי הגן.

אני מארגנת לו"ז שבועי צפוף-מאוזן בפעילויות חוץ ופנים, משפחה וחברים, ואני נרגעת.

בגלל הסערה המדוברת תכננתי אחה"צ משפחתי בבית, אבל לא את הפסקת החשמל.

באופן טבעי מצאנו את עצמנו מקובצים משפחתית מסביב לקמין.

זה הרגיש נכון וטבעי. משהו עמוק וקדום בי נרגע מול האש.

אבל דיר באלק חברת החשמל אם זה יקרה שוב מחר.

 

 

Please reload

הכירו את הנפשות הפועלות

יומן חופשת לידה- הנפשות הפועלות

אני נועה קליין, בעבר מעצבת אופנה, בהווה בעיקר אמא של מעיין ובת זוג של אורן, ובעתיד מי יודע ...

עקבו אחריי
  • Facebook Black Round
  • Pinterest Black Round
  • Instagram Black Round
  • YouTube - Black Circle
printables freebies

Printables

פוסטים קודמים

March 11, 2019

February 5, 2019

Please reload

תגיות