December 6, 2018

לפני כמה שנים הדיבור במשפחת קליין היה "מה יהיה עם נועה?!" לחישות מודאגות ושיחות רציניות נערכו מאחוריי גבי.
"הגיע הזמן לעשות מעשה" היתה ההחלטה שהוחלטה בלעדיי.
אבא שלי הגיע אל החנות שלי יום אחד, הייתי עסוקה כמו בכל יום בלכבות שרפות, לשלם לספקים ובגדול רק לנסות לנשום ולהחזיק את הראש מעל המים, אז כשהוא הגיע והציע לקחת אותי למסעדה (שלא יכולתי להרשות לעצמי באותו הזמן), פתאום הרגשתי כל כך עייפה ורעבה והסכמתי מיד.
בין המנה העיקרית לקינוח הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל אותי בעדינות "אולי הגיע הזמן לוותר על האופנה?"
הייתי שבעה, רגועה ואסירת תודה על ההפסקה מהבלאגן אז אמרתי לו בכל הכנות שיכולתי לגייס: 'שאולי הוא צודק, אבל אני רוצה לתת לזה רק עוד צ'אנס אחד אחרון לפני שאני מוותרת סופית'.

 

הוא נסוג והעביר את השרביט לאחותי, שבארוחת שישי אחת הציעה שאלך ליועצת תעסוקתית ואולי אני אוכל להתחיל לחשוב על כיוונים חדשים.
הסכמתי, בעיקר כי שמחתי על כל הזדמנות לצאת מהחנות שלמדתי לשנוא.
חמושה בכוס קפה, שאמורה היתה לעזור לפקוח את העיניים הטרוטות מאלכוהול ולילות טרופיי דאגות, הגעתי אל היועצת הצעירה והחמ...

April 9, 2018

כל לילה היא דורשת סיפור צדדי. כזה שחורג מהסיפור הפורמלי מהספר.

אני סוחבת אותה במעלה המדרגות, היא כבר בת 4.5, ילדה גדולה.

היא אוחזת בי עם רגליה הארוכות, הידיים עסוקות, האחת תופסת את בובת החתול שקיבלה מסיגל כשנולדה, השנייה את הנסיכה על חד הקרן.

והיא איפשהו בתפר.
היא עדיין שותה בקבוק אבל כבר חולמת על נסיכות.

אבל הכל התחיל בגלל המפלצות, גם עליהן היא חושבת מידי פעם.

אז התחלתי לספר לה סיפור, הוא התחיל ביער קסום בדרך לנשף מלכותי.

״רגע״, היא עצרה אותי.

״איך אני יכולה ללכת בלי שמלה?״ היא שאלה בצדק.

אז לקחתי אותה לחייט הטוב בממלכה שתפר עבורה שמלה מפוארת.

כשרציתי להמשיך לנשף היא עצרה אותי שוב.

״מה עם הנעליים?״

(הילדה שלי מבינה עניין, אין גבול להתרגשות שלי)

אז המשכנו לסנדלר, שם היא דרשה שני זוגות נעליים וזרחה מאושר (אין לי מילים, דמעות חונקות את הגרון שלי).

הבנתי עם מי יש לי עסק אז מיד סיפרתי לה על התסרוקת המופלאה שלה ולא שכחתי את האיפור והתכשיטים.

סוף סוף היא הייתה מוכנה לנשף.

״והנסיך?״ היא דרשה מיד.

אההה… ״עיניכם נפגשו בין קהל גדול של אנשים, הרגשתם משיכה עזה אחד כלפי השני והאולם נחצה ונוצר שבי...

March 6, 2018

אני יושבת על המיטה מאחורי אמא שלי, הרגליים שלי לא מגיעות לרצפה ואני מנפנפת אותן בעצבנות. משעמם לי, סיימתי להתלבש, גם אמא. אבל היא בדיוק התיישבה מול שולחן האיפור, הציתה סיגריה, שלפה מהמגירה האסורה את תיק האיפור וצללה לעולם שכולו שלה.

ברקע הקול של אלכס אנסקי מרגיע ומלטף.

אמא, מרוכזת ברגע ובעצמה מתכופפת אל המראה, ביד אחת היא מתקנת שוב ושוב את שכבות הרימל, צובעת ומפרידה את הריסים וביד השניה היא מותחת את העפעף ומחזיקה את הסיגריה הבוערת.

אני בוחנת בקפידה את כל שלבי הטקס היומי, עד שהיא מסיימת אבל לא קמה.

שקט! היא מביטה בעצמה, ממסגרת את הפנים עם שתי ידיה ומותחת את העור שהתחיל להתדלדל.
היא מנסה לזהות במראה את האישה היפה והצעירה שהיתה שם פעם.

יופי הוא נכס יקר שניתן להעריך רק כשמתחיל לדהות.

״נו טוב, יותר טוב מזה זה כבר לא יהיה״ היא אומרת, לוקחת שאיפה מהסיגריה, קמה בחדות ועוזבת את המראה.

אני לא מתאפרת. אבל אני מותקפת כל יום על ידי המראה באמבטיה. אני מתפשטת ומיד מכניסה את הבטן. העיניים מזהות קמטוטים קטנים שהלידות העניקו לי ואני מפנה מיד את המבט, עוברת הלאה וממשיכה בויה דלורוזה.

אני מ...

December 6, 2017

 זהו, צריך לחזור לשגרה.
שבעה ימים עברו ועכשיו העולם מצפה שאדביק את הקצב, אבל אני עוד לא שם.
 

כשאמא שלי נפטרה רעידת האדמה הייתה כל כך חזקה, שהקרקע התפוררה מתחת לרגליי, אורן מיד תפס את ידי והוביל אותי לאט לאט לאדמה בטוחה.
 

עכשיו אבא נפטר. ככה הוא הלך לו בשקט, בעדינות, בחסד. והאדמה לא רועדת, היא כבר לא רועדת כל כך בקלות, הילדים והשגרה דואגים שהיציבות תמשך.
אבל מתחת לפני השטח לוחות טקטוניים גדולים זזים ואת ההשפעה של התזוזות האלו עוד קשה לצפות.
 

אני עוד מחכה לשיחת הטלפון היומית ב7:00 בבוקר. שיחה שתמיד צפנה בחובה פוטנציאל לאסון. אבל הנה האסון כבר הגיע, היה וחלף והחיים מחכים לי.
אני עדיין מנסה לעכל, לשחרר את הכעס האיום כלפיו, שהיה מלווה תמיד ברגשות אשם איומים.
 

ניסיתי להיות בת טובה, אבל מבעד לכל מה שעשיתי עבורו, תמיד הציץ הכעס הגדול על כך שהוא הזדקן לי ככה, שהוא נחלש, שאמא שלי מתה ואחותי נעלמה.
על כתפיו הנחלשות והמזדקנות הוא המשיך לסחוב את עוולות כל המשפחה.
הוא היה הסלע שלי כל חיי, חזק, יציב ובלתי נשבר. אפילו כשלא ידע איך לדבר איתי הוא הלך אחריי בשקט, בכל הדרכים שבחרתי לעצמי...

September 26, 2017

"זה החג האחרון שלו איתנו" אמרתי לאורן.
"תפסיקי להספיד אותו!" הוא מיד התעצבן עליי.
שתקתי בעצב, כי המחשבה לא מרפה ממני.

אבא שלי עוזב אותנו, הוא עושה את זה לאט לאט, כל יום חלק אחר ממנו נעלם.
אמא שלי עשתה את זה בבת אחת- יציאה כואבת ודרמטית. והוא מתנדף לאיטו עם הרוח.
בגלל זה החג היה חשוב במיוחד, בפעם האחרונה להרגיש את הילדות שלנו, לפני שתעלם, את המסורות שלנו כמשפחה, כשאבא היה חזק ושלט על הכל מכסאו בראש השולחן והריחות של התבשילים של אמא מילאו את הבית.

 

אחותי היא מייצרת ושומרת המסורות המשפחתית.
היא מנסה לצקת משמעויות לתוך כל חג, אפילו שהן לא היו נוכחות במסורת המשפחתית החילונית שלנו.
והיא זו שמנסה לשחזר ולשמר את המאכלים של אמא.

 

אני תמיד הייתי הילדה הקטנה ה'מזיניק'. כבר לא! האחריות שלקחתי על הטיפול באבא גורמת לי להשמיע את קולי ולרצות להראות.
אז לבשל אני לא יודעת, זה התפקיד של אורן, אבל לקשט כן.
אז הגעתי מוקדם, סחבתי שקית גדולה של איקאה, מלאה באביזרים לכל ההפקות שאני עושה.
טיפסתי על השולחן שהצבנו בחוץ, תליתי עששיות וקישוטי נייר, קטפתי ענפים ופרחים מהחצר והדלקתי נרות.
כשאחותי...

August 4, 2017

 אנחנו עכשיו בשקט.
שנינו יושבים וצופים על המכתש הגדול, השמש משזפת אותנו ואנחנו סוף סוף נרגעים.
אני מסתכלת על המרחבים הלוהטים מתחתנו, "כמה זר ומוזר המקום הזה" אני חושבת.
"בטח החיות שגרות כאן רעות וקשות, מי יכול לשרוד במקום כזה?"
"פעם היה פה ים טתיס" אורן אומר, הוא חוזר איתי מיליוני שנים אחורה, מספר לי על יבשות גדולות, לוחות טקטוניים ותהליכים איטיים.
אני מביטה על החור הגדול ובבת אחת הוא מתמלא במים. חיות משונות ונפלאות ממשיכות בחייהן כאילו לא עזבו את המקום הזה מעולם.
הן שוחות בים הענק שנפרש לפני, מקיימות מערכת אקולוגית מושלמת, בלי אידיאולוגיות מסובכות, דת, או פוליטיקה.
אוכל, נאכל, חי , מת- פשוט.

"יש טיול גמלים לפטרה" אורן מקריא מתוך דף רשימת הפעילויות של המלון.
בבת אחת ים טתיס מתייבש, כל היצורים נסחפים ומתאבנים בדפנות.
לוחות טקטוניים זזו, החום והאבק חזרו ואנחנו עכשיו על גמל בין נקיקי סלע גדולים ואדומים, הדרך מתפתלת והנה העיר החצובה באבן נגלית לפניינו.
אני עוצמת את העיניים ומרגישה את הקור והאבק בן אלפי השנים שמשתחרר מתוך החדרים האפלים בארמונות הסלע, מזמין אותי להכנס פנימ...

July 16, 2017

 אורן ויתר על הכרטיס שלו. כמובן שהתקשרתי מיד לסיגל.
כל מה שצריך זו רק דחיפה קלה ואפילו לא את זה "את באה?" שאלתי.
"ברור" אמרה וקפצה על העגלה.

השבת התחילה טיפוסית לגמרי, בית קפה עם הילדים. הייתי איתם לבד וזה דרש תשומת לב והתגייסות מוחלטת. הפלאפון נשאר בתיק ולא הצצתי אפילו פעם אחת כדי לראות מה התחדש בפייס. הייתי אמא מוחלטת.
ואז הלכנו לאבא שלי. הזיקנה שלו שוברת לי את הלב, היא שולחת זרועות גרומות וקרות לתוך הקרביים שלי וממלאת אותי בחמלה ופחד עמוק.

כבר איזה זמן שאני מרגישה את ה-40 מתקרב. עד אתמול בערך הייתי בת 18 ובתקופה האחרונה הפער פתאום הודבק מהר מידי וכבד מידי.

כשהבייביסיטר הגיעה הכל נפל לי מהידיים בבת אחת. אינסטינקט ההרפתקנות עדיין תבוע בי והוא התחיל מבעבע ברתיחה עדינה.
נדחסתי לסקיני שלי- מה שאני לא אעשה הגוף השתנה. הסתכלתי במראה, ניסיתי למצוא שם את נועה שאני מכירה, חיבקתי את הבטן, הסתרתי את הצמיגים שלא סרו למרות הג'ינס וגלשו החוצה. מה שלא רואים לא יכול להציק. חוסר מודעות במודע הוא מפלטה של המתקרבת ל-40-בראשה.

ההרפתקאה התחילה.
סיגל ואני עושות את הדרך לפארק הירקון....

May 15, 2017

מצאנו חניה קרוב. מעיין התעקשה לסחוב ידית אחת של השקית ואני את השנייה.
ארזנו ברישול את החמוצים והקטשופ, שהתחייבנו להביא.
הרשימה פורסמה לפני שבוע, פתחתי את המייל בשירותים וראיתי את הרשימה הריקה. פתאום בבת אחת מול עיני נתפסו הכלים החד פעמיים והמשקאות הקלים.  זנחתי את כל עיסוקיי וקיפצתי את ששת המדרגות בקפיצה אחת, כדי לשים את השם של מעיין ליד החמוצים והקטשופ.
לחצתי 'עדכן' והוקל לי.

 

נכנסנו דרך השער הפרוץ לרחבת הכורכר, מרחוק מעיין זיהתה חברה ומיד זנחה את השקית, שהיא כל כך התעקשה לעזור לסחוב.
מעיין, החברה ואחותה הקטנה התקדמו יד ביד במהירות ואני נשארתי לבד עם החמוצים והקטשופ.
היא זיהתה את אמא של אחת החברות שלה ומיד רצה לחבק אותה. האמא הסתכלה עליי בחיוך רחב ואני החזרתי לה מבט מבוייש ונבוך בדרך לשולחן האוכל.
הנחתי את החמוצים והקטשופ במקומם והסתכלתי סביב.
בקבוק קאווה נופף לי לשלום, הכרתי לו תודה ואת הכוס שהחזקתי.
שניהם נהיו החברים הכי טובים שלי מיד.

 

חיפשתי את מעיין במבטי, היא כבר הייתה בראש דיונת חול, מלוכלכת מכף רגל ועד ראש ומאושרת באותה המידה.
נופפתי לה. אז מה עכשיו?!

אני מכ...

September 22, 2016

כשהייתי בת 10 אחותי (שגדולה ממני ב-13 שנים) הזמינה אותי להסתפר איתה אצל הספר התל אביבי שלה.

איזו התרגשות!!

עד אז הסתפרתי עם סבתא שלי אצל שרה, הספרית השכונתית, במספרה המאולתרת, שיצרה לעצמה במרפסת הסגורה של הבית.
היא היתה מכבדת אותי בקולה המוגשת בספלים ועוגות קצפת, שלהן הייתי מסרבת בהתנגדות חריפה, אבל היא הייתה מבטלת אותי ומביטה בי עד שסיימתי לבלוע את כל החתיכה.

או שהסתפרתי עם אמא שלי אצל איציק הספר, במרכז המסחרי הקטן. פוסטרים של נשים יפות עם תסרוקות אופנתיות עיטרו את הקירות, ולפני כל תספורת הוא היה מושיב אותי לבחור מספר התספורות הגדול את הפנטזיה שלי. הוא היה מניח את הספר מולי על המראה ועובד קשה, אבל בסוף תמיד הייתי יוצאת עם אותה התספורת- פטרייה!

אצל ספר תל אביבי אופנתי עוד לא הייתי.

אחותי אספה אותי ועלינו על קו 56 הישר לתל אביב.

כבר בבוקר ידעתי, זה התחיל שוב, אבל בשום אופן לא הסכמתי להודות בזה, לא בפניי ההורים שלי ואפילו לא בפניי עצמי.

עכשיו זה התחזק ודרש ממני את כל הריכוז, כדי לנסות להתעלם מזה.
החרדה גאתה בתוכי "מה אם יגלו? אסור שיגלו! עוד לא. רק אחרי התספורת!"

שלחתי אצבעות מ...

Please reload

הכירו את הנפשות הפועלות

יומן חופשת לידה- הנפשות הפועלות

אני נועה קליין, בעבר מעצבת אופנה, בהווה בעיקר אמא של מעיין ובת זוג של אורן, ובעתיד מי יודע ...

עקבו אחריי
  • Facebook Black Round
  • Pinterest Black Round
  • Instagram Black Round
  • YouTube - Black Circle
printables freebies

Printables

פוסטים קודמים

March 11, 2019

February 5, 2019

Please reload

תגיות
Please reload