October 23, 2018

הגעתי לשדה התעופה עם תחושה נעימה ׳שהכל יהיה בסדר׳. זה נגד באופן חריף את מגוון התחושות שעברו בי בימים שקדמו לכניסה למונית בדרך לשדה.

בדקתי בפעם העשירית אם הדרכון אצלי והגעתי במהירות לדלפק ריק ולדיילת קרקע משועממת.

״פיספסתי את הצ׳ק אין?״ שאלתי עם ניצנים של זיעה קרה והיא נמנמה לכיווני ״לא, הטיסה ריקה״.

יש התחלה יותר טובה מזה לסיפור הרפתקאות?

השנה אני אהיה בת 40. ממש עוד חודש, הראש מסרב להאמין, הנפש מתמרדת, אבל הגוף, הקורבן העיקרי, נכנע בלית ברירה לנזקי הגיל. חלקים שלמים ודי חיוניים פשוט מוותרים לאט לאט; פרקים מתחילים לסרב פקודה, החזה מנסה לערוק ולרדת לאילת, הפרצוף מנסה ללכת בעקבותיו, ה׳מזל׳ הוא שהעיניים מוציאות גימלים, שוברות שמירה ובגדול לא נמצאות כדי לחזות במצב הקשה אליו מגיע הגוף.

חורף שלם הסתובבתי עם הרגשת זיקנה נוראית. כבר התחלתי לשקול את יתרונות המטפלת הפיליפינית לעומת יחידת דיור באחוזת ראשונים. מה שבטוח הייתי חייבת הרפתקה, כדי להזכיר לעצמי איך הייתי לפני...פעם...צעירה...כשהייתי עצמאית, הרפתקנית וחסרת פחד, כן ככה זה היה פעם…

אז נתקלתי בסדנת הצילום של אפרת מהבלוג my lovel...

March 6, 2018

אני יושבת על המיטה מאחורי אמא שלי, הרגליים שלי לא מגיעות לרצפה ואני מנפנפת אותן בעצבנות. משעמם לי, סיימתי להתלבש, גם אמא. אבל היא בדיוק התיישבה מול שולחן האיפור, הציתה סיגריה, שלפה מהמגירה האסורה את תיק האיפור וצללה לעולם שכולו שלה.

ברקע הקול של אלכס אנסקי מרגיע ומלטף.

אמא, מרוכזת ברגע ובעצמה מתכופפת אל המראה, ביד אחת היא מתקנת שוב ושוב את שכבות הרימל, צובעת ומפרידה את הריסים וביד השניה היא מותחת את העפעף ומחזיקה את הסיגריה הבוערת.

אני בוחנת בקפידה את כל שלבי הטקס היומי, עד שהיא מסיימת אבל לא קמה.

שקט! היא מביטה בעצמה, ממסגרת את הפנים עם שתי ידיה ומותחת את העור שהתחיל להתדלדל.
היא מנסה לזהות במראה את האישה היפה והצעירה שהיתה שם פעם.

יופי הוא נכס יקר שניתן להעריך רק כשמתחיל לדהות.

״נו טוב, יותר טוב מזה זה כבר לא יהיה״ היא אומרת, לוקחת שאיפה מהסיגריה, קמה בחדות ועוזבת את המראה.

אני לא מתאפרת. אבל אני מותקפת כל יום על ידי המראה באמבטיה. אני מתפשטת ומיד מכניסה את הבטן. העיניים מזהות קמטוטים קטנים שהלידות העניקו לי ואני מפנה מיד את המבט, עוברת הלאה וממשיכה בויה דלורוזה.

אני מ...

February 20, 2017

 לאמא שלי יש יומולדת,

אז הלכנו לחגוג במקום ההגיוני היחיד, בית הקברות.

ארזתי את איתמר, אבא שלי ומריה המטפלת לתוך האוטו ונסענו.

איתמר איתגר עם מצב רוח נפיץ ואני הזרמתי לו צעצועים בזמן נהיגה מטורפת. המטרה הייתה להגיע כמה שיותר מהר לפני הפיצוץ.

אבא שלי עשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות במצבי לחץ- לגעור, לחלק הוראות ולנסות לשלוט במצב בעזרת הוספת בנזין.

כבר 38 שנים הוא לא מבין, שכשנותנים לי הוראות אני מיד מתמרדת.

הפעם הופתעתי לגלות שזה ניחם אותי מעט. האבא החזק שלי יצא מתוך קליפת הזקן שישבה מאחוריי ולרגע הכל הרגיש נורמלי.
 

הגענו לבית הקברות.

אבא שלי הוא היחיד שיודע לנווט במבוך הקברים.
הוא מבקר שם יותר מ30 שנה.
זה התחיל עם הקבר של איריס, אחותי, כשהשבילים היו רחבים ומצבת הסלע הפראית שלה עמדה בודדה בתוך מדבר חול.
(תצלמי, תצלמי הוא אומר לי. את רואה את הפנים שיוצאות מהסלע?! ומצייר בעזרת יד כבדה את הפרופיל)

במהלך השנים התווספו אליה סבא וסבתא שלי ומסביב זרים רבים.

לפני חמש שנים אמא שלי מצאה את המנוחה שהיתה חסרה לה ליד איריס ופרופיל הסלע הגדול נושק לה ולוחש לה את כל הסודות ששמרה במהלך השנים.
...

Please reload

הכירו את הנפשות הפועלות

יומן חופשת לידה- הנפשות הפועלות

אני נועה קליין, בעבר מעצבת אופנה, בהווה בעיקר אמא של מעיין ובת זוג של אורן, ובעתיד מי יודע ...

עקבו אחריי
  • Facebook Black Round
  • Pinterest Black Round
  • Instagram Black Round
  • YouTube - Black Circle
printables freebies

Printables

פוסטים קודמים

March 11, 2019

February 5, 2019

Please reload

תגיות
Please reload

  • Pinterest Black Round
  • Facebook Black Round
  • Instagram Black Round

© 2014 by I'm on leave

Proudly created with Wix.com

Tel: 123-456-7890