December 6, 2018

לפני כמה שנים הדיבור במשפחת קליין היה "מה יהיה עם נועה?!" לחישות מודאגות ושיחות רציניות נערכו מאחוריי גבי.
"הגיע הזמן לעשות מעשה" היתה ההחלטה שהוחלטה בלעדיי.
אבא שלי הגיע אל החנות שלי יום אחד, הייתי עסוקה כמו בכל יום בלכבות שרפות, לשלם לספקים ובגדול רק לנסות לנשום ולהחזיק את הראש מעל המים, אז כשהוא הגיע והציע לקחת אותי למסעדה (שלא יכולתי להרשות לעצמי באותו הזמן), פתאום הרגשתי כל כך עייפה ורעבה והסכמתי מיד.
בין המנה העיקרית לקינוח הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל אותי בעדינות "אולי הגיע הזמן לוותר על האופנה?"
הייתי שבעה, רגועה ואסירת תודה על ההפסקה מהבלאגן אז אמרתי לו בכל הכנות שיכולתי לגייס: 'שאולי הוא צודק, אבל אני רוצה לתת לזה רק עוד צ'אנס אחד אחרון לפני שאני מוותרת סופית'.

 

הוא נסוג והעביר את השרביט לאחותי, שבארוחת שישי אחת הציעה שאלך ליועצת תעסוקתית ואולי אני אוכל להתחיל לחשוב על כיוונים חדשים.
הסכמתי, בעיקר כי שמחתי על כל הזדמנות לצאת מהחנות שלמדתי לשנוא.
חמושה בכוס קפה, שאמורה היתה לעזור לפקוח את העיניים הטרוטות מאלכוהול ולילות טרופיי דאגות, הגעתי אל היועצת הצעירה והחמ...

October 23, 2018

הגעתי לשדה התעופה עם תחושה נעימה ׳שהכל יהיה בסדר׳. זה נגד באופן חריף את מגוון התחושות שעברו בי בימים שקדמו לכניסה למונית בדרך לשדה.

בדקתי בפעם העשירית אם הדרכון אצלי והגעתי במהירות לדלפק ריק ולדיילת קרקע משועממת.

״פיספסתי את הצ׳ק אין?״ שאלתי עם ניצנים של זיעה קרה והיא נמנמה לכיווני ״לא, הטיסה ריקה״.

יש התחלה יותר טובה מזה לסיפור הרפתקאות?

השנה אני אהיה בת 40. ממש עוד חודש, הראש מסרב להאמין, הנפש מתמרדת, אבל הגוף, הקורבן העיקרי, נכנע בלית ברירה לנזקי הגיל. חלקים שלמים ודי חיוניים פשוט מוותרים לאט לאט; פרקים מתחילים לסרב פקודה, החזה מנסה לערוק ולרדת לאילת, הפרצוף מנסה ללכת בעקבותיו, ה׳מזל׳ הוא שהעיניים מוציאות גימלים, שוברות שמירה ובגדול לא נמצאות כדי לחזות במצב הקשה אליו מגיע הגוף.

חורף שלם הסתובבתי עם הרגשת זיקנה נוראית. כבר התחלתי לשקול את יתרונות המטפלת הפיליפינית לעומת יחידת דיור באחוזת ראשונים. מה שבטוח הייתי חייבת הרפתקה, כדי להזכיר לעצמי איך הייתי לפני...פעם...צעירה...כשהייתי עצמאית, הרפתקנית וחסרת פחד, כן ככה זה היה פעם…

אז נתקלתי בסדנת הצילום של אפרת מהבלוג my lovel...

April 9, 2018

כל לילה היא דורשת סיפור צדדי. כזה שחורג מהסיפור הפורמלי מהספר.

אני סוחבת אותה במעלה המדרגות, היא כבר בת 4.5, ילדה גדולה.

היא אוחזת בי עם רגליה הארוכות, הידיים עסוקות, האחת תופסת את בובת החתול שקיבלה מסיגל כשנולדה, השנייה את הנסיכה על חד הקרן.

והיא איפשהו בתפר.
היא עדיין שותה בקבוק אבל כבר חולמת על נסיכות.

אבל הכל התחיל בגלל המפלצות, גם עליהן היא חושבת מידי פעם.

אז התחלתי לספר לה סיפור, הוא התחיל ביער קסום בדרך לנשף מלכותי.

״רגע״, היא עצרה אותי.

״איך אני יכולה ללכת בלי שמלה?״ היא שאלה בצדק.

אז לקחתי אותה לחייט הטוב בממלכה שתפר עבורה שמלה מפוארת.

כשרציתי להמשיך לנשף היא עצרה אותי שוב.

״מה עם הנעליים?״

(הילדה שלי מבינה עניין, אין גבול להתרגשות שלי)

אז המשכנו לסנדלר, שם היא דרשה שני זוגות נעליים וזרחה מאושר (אין לי מילים, דמעות חונקות את הגרון שלי).

הבנתי עם מי יש לי עסק אז מיד סיפרתי לה על התסרוקת המופלאה שלה ולא שכחתי את האיפור והתכשיטים.

סוף סוף היא הייתה מוכנה לנשף.

״והנסיך?״ היא דרשה מיד.

אההה… ״עיניכם נפגשו בין קהל גדול של אנשים, הרגשתם משיכה עזה אחד כלפי השני והאולם נחצה ונוצר שבי...

January 5, 2018

 תמיד רציתי להרגיש שייכת.
הצלחתי תמיד להסתדר עם כולם, ריחפתי לי ברחבי חצר בית הספר, עוברת מחבורה לחבורה- בין הפריקים המתוקים של אומנות פלאסטית למקובלים של מגמת דרמה, אפילו עם הג'אזיסטים הקולים היה לי דיבור, וכשהמצב היה קשה במיוחד לפעמים מצאתי את עצמי עם המחולניקיות.
אבל אף פעם לא באמת הרגשתי שייכת לאף מקום.

ארבע השנים שביליתי בטורקיה רק הגבירו את הניתוק.
"אל תדאגי" הרגיעה תמי (חברה אהובה) ,כשהודעתי לה שאני חוזרת ארצה "יש לי בשבילך חברת נפש, תאמיני לי!"
וכך היה, כשחזרתי היא הציגה לי את סיגל, ומיד נדלקתי.

 

סיגל הדהימה אותי, היא היתה מלאת אנרגיה שסחפה אותי, שאבה אותי מיד לתוך חייה ושילבה אותי במארג הסבוך של כל החברים שאספה לאורך החיים וקשרה בקשרים הדוקים.
טוב, ידעתי שיש פה אוצר, ובניגוד לביישנות המשתקת שלי המשכתי להתקשר, הופעתי בכל המסיבות, מפגשים וישיבות.
בהתחלה כל כך התביישתי שבקושי פתחתי את הפה, אבל לאט לאט סיגל הפכה חלק מהחיים שלי, ובהרבה מקרים החלק הכי טוב בחיים שלי.

 

היום אנחנו חברות כבר 10 שנים.
מספר שנראה כל כך קטן לעומת כל מה שעברנו יחד.
התחלנו בתור רווקות הוללות...

September 26, 2017

"זה החג האחרון שלו איתנו" אמרתי לאורן.
"תפסיקי להספיד אותו!" הוא מיד התעצבן עליי.
שתקתי בעצב, כי המחשבה לא מרפה ממני.

אבא שלי עוזב אותנו, הוא עושה את זה לאט לאט, כל יום חלק אחר ממנו נעלם.
אמא שלי עשתה את זה בבת אחת- יציאה כואבת ודרמטית. והוא מתנדף לאיטו עם הרוח.
בגלל זה החג היה חשוב במיוחד, בפעם האחרונה להרגיש את הילדות שלנו, לפני שתעלם, את המסורות שלנו כמשפחה, כשאבא היה חזק ושלט על הכל מכסאו בראש השולחן והריחות של התבשילים של אמא מילאו את הבית.

 

אחותי היא מייצרת ושומרת המסורות המשפחתית.
היא מנסה לצקת משמעויות לתוך כל חג, אפילו שהן לא היו נוכחות במסורת המשפחתית החילונית שלנו.
והיא זו שמנסה לשחזר ולשמר את המאכלים של אמא.

 

אני תמיד הייתי הילדה הקטנה ה'מזיניק'. כבר לא! האחריות שלקחתי על הטיפול באבא גורמת לי להשמיע את קולי ולרצות להראות.
אז לבשל אני לא יודעת, זה התפקיד של אורן, אבל לקשט כן.
אז הגעתי מוקדם, סחבתי שקית גדולה של איקאה, מלאה באביזרים לכל ההפקות שאני עושה.
טיפסתי על השולחן שהצבנו בחוץ, תליתי עששיות וקישוטי נייר, קטפתי ענפים ופרחים מהחצר והדלקתי נרות.
כשאחותי...

August 4, 2017

 אנחנו עכשיו בשקט.
שנינו יושבים וצופים על המכתש הגדול, השמש משזפת אותנו ואנחנו סוף סוף נרגעים.
אני מסתכלת על המרחבים הלוהטים מתחתנו, "כמה זר ומוזר המקום הזה" אני חושבת.
"בטח החיות שגרות כאן רעות וקשות, מי יכול לשרוד במקום כזה?"
"פעם היה פה ים טתיס" אורן אומר, הוא חוזר איתי מיליוני שנים אחורה, מספר לי על יבשות גדולות, לוחות טקטוניים ותהליכים איטיים.
אני מביטה על החור הגדול ובבת אחת הוא מתמלא במים. חיות משונות ונפלאות ממשיכות בחייהן כאילו לא עזבו את המקום הזה מעולם.
הן שוחות בים הענק שנפרש לפני, מקיימות מערכת אקולוגית מושלמת, בלי אידיאולוגיות מסובכות, דת, או פוליטיקה.
אוכל, נאכל, חי , מת- פשוט.

"יש טיול גמלים לפטרה" אורן מקריא מתוך דף רשימת הפעילויות של המלון.
בבת אחת ים טתיס מתייבש, כל היצורים נסחפים ומתאבנים בדפנות.
לוחות טקטוניים זזו, החום והאבק חזרו ואנחנו עכשיו על גמל בין נקיקי סלע גדולים ואדומים, הדרך מתפתלת והנה העיר החצובה באבן נגלית לפניינו.
אני עוצמת את העיניים ומרגישה את הקור והאבק בן אלפי השנים שמשתחרר מתוך החדרים האפלים בארמונות הסלע, מזמין אותי להכנס פנימ...

July 16, 2017

 אורן ויתר על הכרטיס שלו. כמובן שהתקשרתי מיד לסיגל.
כל מה שצריך זו רק דחיפה קלה ואפילו לא את זה "את באה?" שאלתי.
"ברור" אמרה וקפצה על העגלה.

השבת התחילה טיפוסית לגמרי, בית קפה עם הילדים. הייתי איתם לבד וזה דרש תשומת לב והתגייסות מוחלטת. הפלאפון נשאר בתיק ולא הצצתי אפילו פעם אחת כדי לראות מה התחדש בפייס. הייתי אמא מוחלטת.
ואז הלכנו לאבא שלי. הזיקנה שלו שוברת לי את הלב, היא שולחת זרועות גרומות וקרות לתוך הקרביים שלי וממלאת אותי בחמלה ופחד עמוק.

כבר איזה זמן שאני מרגישה את ה-40 מתקרב. עד אתמול בערך הייתי בת 18 ובתקופה האחרונה הפער פתאום הודבק מהר מידי וכבד מידי.

כשהבייביסיטר הגיעה הכל נפל לי מהידיים בבת אחת. אינסטינקט ההרפתקנות עדיין תבוע בי והוא התחיל מבעבע ברתיחה עדינה.
נדחסתי לסקיני שלי- מה שאני לא אעשה הגוף השתנה. הסתכלתי במראה, ניסיתי למצוא שם את נועה שאני מכירה, חיבקתי את הבטן, הסתרתי את הצמיגים שלא סרו למרות הג'ינס וגלשו החוצה. מה שלא רואים לא יכול להציק. חוסר מודעות במודע הוא מפלטה של המתקרבת ל-40-בראשה.

ההרפתקאה התחילה.
סיגל ואני עושות את הדרך לפארק הירקון....

June 6, 2017

הגינה היתה הדבר העיקרי שלא הסכמנו עליו.

הוא אוהב שהכל מסודר, כל כמה ימים היה יוצא עם מגן עיניים, כפפות , כובע ומזמרה גדולה, הייתי עוקבת אחריו דרך הויטרינה בדריכות ומצטמררת עם כל זלזל שצנח.

אני אוהבת גינות פראיות. 

תמיד חלמתי על גינה כמו שהיתה לדפנה שיבק. כר דשא גדול שמסביבו גדר חיה עבה עם שער עגול שחצוב דרכה לשדה, תמיד בהיתי בה והאמנתי שעולם שלם של קסם והרפתקאות מחכה לי מהצד השני. 

הכל השתנה כשהוא בנה מסביבנו גדר. הגדר הרעועה שסימנה גבולות פרוצים הוחלפה בקורות עץ חסונות. כמו תמיד הוא דאג לזה (הוא דואג לנו תמיד) ויום אחד היא פשוט הופיעה, מגדירה גבולות, מחבקת, שומרת, שלנו. 

ידענו עכשיו שהצמחים שהועברו אלינו בירושה מהדיירים הקודמים יהיו חייבים ללכת. אחרי שנתיים שהגנתי עליהם הם נראו לי זרים. בהנף יד גזרתי את דינם ״תוציא את הכל!״ אמרתי לו והוא ציית.

ימים של עבודה הוא ניקה, טיפח, דישן והכין את הקרקע. (זה מה שהוא עושה, יוצר עבורנו קרקע שממנה נצמח)

״עכשיו תורך״ הוא הכריז ושלח אותי למשתלה. 

דחפתי את העגלה של איתמר הלוך וחזור ברצינות תהומית לאורך שבילי החצץ, בדקתי כל פרח, נגעתי, ה...

September 22, 2016

כשהייתי בת 10 אחותי (שגדולה ממני ב-13 שנים) הזמינה אותי להסתפר איתה אצל הספר התל אביבי שלה.

איזו התרגשות!!

עד אז הסתפרתי עם סבתא שלי אצל שרה, הספרית השכונתית, במספרה המאולתרת, שיצרה לעצמה במרפסת הסגורה של הבית.
היא היתה מכבדת אותי בקולה המוגשת בספלים ועוגות קצפת, שלהן הייתי מסרבת בהתנגדות חריפה, אבל היא הייתה מבטלת אותי ומביטה בי עד שסיימתי לבלוע את כל החתיכה.

או שהסתפרתי עם אמא שלי אצל איציק הספר, במרכז המסחרי הקטן. פוסטרים של נשים יפות עם תסרוקות אופנתיות עיטרו את הקירות, ולפני כל תספורת הוא היה מושיב אותי לבחור מספר התספורות הגדול את הפנטזיה שלי. הוא היה מניח את הספר מולי על המראה ועובד קשה, אבל בסוף תמיד הייתי יוצאת עם אותה התספורת- פטרייה!

אצל ספר תל אביבי אופנתי עוד לא הייתי.

אחותי אספה אותי ועלינו על קו 56 הישר לתל אביב.

כבר בבוקר ידעתי, זה התחיל שוב, אבל בשום אופן לא הסכמתי להודות בזה, לא בפניי ההורים שלי ואפילו לא בפניי עצמי.

עכשיו זה התחזק ודרש ממני את כל הריכוז, כדי לנסות להתעלם מזה.
החרדה גאתה בתוכי "מה אם יגלו? אסור שיגלו! עוד לא. רק אחרי התספורת!"

שלחתי אצבעות מ...

November 13, 2014

תכלס מוריס היה הראשון, כשלקחתי אותו מ'צער בעלי חיים' הוא לא ידע בדיוק אם הוא התינוק או הגבר בבית. הייתי לוקחת אותו לכל מקום וסולחת לו על כל הפגמים באישיות שלו.
ואז הגיע הגבר, לאחר מאבק קצר מוריס הבין שנשאר לו רק תפקיד התינוק, אבל אז הגיעה התינוקת.
מוריס לא מוותר, הוא בוכה כשהיא בוכה, הולך אחרי לכל מקום, מנסה להדחק לרווחים בינינו ולתפוס יותר שטח פנים.
אבל הוא שומע רק- 'די מוריס' ו'לך למקום'.
בסופו של דבר כל מה שהוא עושה משאיר אותו תמיד אחרון.

Please reload

הכירו את הנפשות הפועלות

יומן חופשת לידה- הנפשות הפועלות

אני נועה קליין, בעבר מעצבת אופנה, בהווה בעיקר אמא של מעיין ובת זוג של אורן, ובעתיד מי יודע ...

עקבו אחריי
  • Facebook Black Round
  • Pinterest Black Round
  • Instagram Black Round
  • YouTube - Black Circle
printables freebies

Printables

פוסטים קודמים

March 11, 2019

February 5, 2019

Please reload

תגיות