הפיות של אמא

September 6, 2016

 

לאמא שלי היה טעם רע. לפחות זה מה שסבתא שלי טרחה להגיד לה כל הזמן.
היא לעולם לא נתנה לה לקנות בגדים בעצמה והיתה משתיקה אותה בכל פעם שהיתה מתמרדת.
"אני לעולם לא אעשה את זה לבנות שלי" אמא שלי החליטה וביצעה. היא אף פעם לא התערבה, היא שיחררה אותנו בחנות הבגדים עם תקציב, יושבת בצד ומסכימה לכל גחמה.
שתי האחיות הגדולות שלי התמרמרו "את אף פעם לא עוזרת לנו" וכתגובה היא היתה תופסת את הראש וחושבת "מה שלא תעשי, את תמיד תצאי לא בסדר".

 

איתי היא כבר היתה יותר מנוסה, ובכל פעם שהיינו הולכות לקניות ביחד, היא היתה מספרת לי את אותו הסיפור ומכינה את הקרקע.

"תצרי לעצמך סגנון משלך" היא היתה מעודדת אותי.
ואכן יצרתי, בודאות מוחלטת תמיד ידעתי מה אני אוהבת.
לצערי את הטעם של אמא שלי לא אהבתי, בכל פעם שהיא הראתה לי רכישה חדשה, הייתי מזדעזעת קלות, אבל מיד נזכרתי בסבתא, וגייסתי את כל קישורי המשחק שלי, ונתתי הופעה ראוייה לפרסים של התרשמות.

 

רק על דבר אחד הסכמנו בלב שלם, על הפיות שלה. 
אני לא יודעת איך הן נכנסו לחיינו, אולי אחותי הביאה אחת פעם כמתנה. אבל זאת הייתה אהבה ממבט ראשון עבור אמא שלי ומאז כל יום הולדת או חג לא היה לנו בכלל ספק ועוד פיה התווספה לאוסף.
אמא שלי מצאה ענף שבור, היא קראה לו 'הסירה' והעמידה עליו את הפיות. הן הכניסו קלילות לבית, שנטה להיות כבד ומעט דכאוני לעיתים.
מפה לשם הפיצ'פקעס נערמו. אמא שלי סידרה אותם בחבורות, היו את ה'תזמורת'- 4 מלאכים עם כלי נגינה שהיא סידרה במעגל על משטח עץ, משפחת הברווזים, שמעיין הכי אוהבת (כשאנחנו מגיעות לאבא שלי היא מיד תופסת את אחד הברווזונים ואחרי כמה דקות שואלת "איפה אמאשלו-אבאשלו?" ואני מיד מורידה לה מהשידה את שני הגדולים) קיטצ' איום ונורא השתלט לאט לאט על כל השידה, אבל את הפיות תמיד אהבתי.

 

 

כשאמא שלי מתה הפיות נשארו יתומות. "הן שלי" הכרזתי, אבל לא הזזתי אותן ממקומן. לא יכולתי.
השנים עוברות והפיות עדיין שם, מעלות אבק. "מתי את לוקחת אותן?" אבא שלי שואל כל פעם. ואני לא מצליחה לענות.
לפני חודש הגיע יום השנה הרביעי למוות של אמא שלי. הוא הגיע והלך כמו שבא, בלי ציון מיוחד, נעלם לו בין המטלות, התינוק החדש והחופש הגדול.
לקבר אני לא מסוגלת לעלות, בכוונה אני מתעקשת לא לזכור את הדרך בבית הקברות, דרך שמצטמצמת ונהיית צרה עם השנים, כשעוד ועוד קברים מתווספים, דרך לבנה ללא ירק או צל. אני לא מסוגלת לחשוב על אמא שלי במקום העלוב, חסר היחוד הזה.
אז הבנתי שהגיע הזמן, השנה אני אצור לפיות בית.
 

 ידעתי שאני רוצה להקיף אותן בירוק ולתת להן גינה אמיתית לשחק בה.
 

 מעיין הייתה שותפה מהרגע הראשון ועזרה לי לבחור את הצמחים. אני רוצה, כמו אמא שלי, שהיא תיצור לעצמה טעם אישי, לצערי הטעם הזה בינתיים כולל הרבה ורוד והלו קיטי, אבל אני מקבלת את זה בהכנעה ומקווה שזה ישתנה.

 בחרדת קודש וידיים רועדות קילפנו את הניירות שבהם עטפנו את הפיות כשהעברנו אותן מהבית של אבא שלי. הנשימה נעתקה לי כל פעם שמעיין עשתה תנועה מסוכנת. "אלו הפיות של סבתא" ניסיתי להסביר,"סבתא שרה", אני אומרת את השם והלב שלי נצבט, כי אני מבינה שהיא לעולם לא תכיר אותה, ולעולם לא נחלוק אליה את אותה האהבה. 

 הנחנו כל פיה במקומה וסגרנו את הכל בתוך החממה. (את החממה אפשר למצוא באיקאה)
אורן הבטיח שהוא יעזור לי לטפל בצמחים, כי למרות הכל אני לא סומכת על עצמי.

 

 

אני מקווה שהן יהיו מאושרות איתנו.

 

אם אתם יודעים איפה אפשר להשיג עוד פיות כאלו, אני ממש אשמח לדעת.
חוץ מזה כל תגובה תתקבל באהבה.

 

גם בשנה שעברה כתבתי על אמא שלי ותוכלו למצוא את זה פה.
וגם בהתחלה התחלה, ותוכלו למצוא את זה פה.

 

Please reload

סוכות ממוחזר

October 6, 2019

מתנות קטנות, חוויות גדולות.

September 18, 2019

1/15
Please reload

תגיות
Please reload

  • Pinterest Black Round
  • Facebook Black Round
  • Instagram Black Round

© 2014 by I'm on leave

Proudly created with Wix.com

Tel: 123-456-7890