כינים

September 22, 2016

 

כשהייתי בת 10 אחותי (שגדולה ממני ב-13 שנים) הזמינה אותי להסתפר איתה אצל הספר התל אביבי שלה.

איזו התרגשות!!

עד אז הסתפרתי עם סבתא שלי אצל שרה, הספרית השכונתית, במספרה המאולתרת, שיצרה לעצמה במרפסת הסגורה של הבית.
היא היתה מכבדת אותי בקולה המוגשת בספלים ועוגות קצפת, שלהן הייתי מסרבת בהתנגדות חריפה, אבל היא הייתה מבטלת אותי ומביטה בי עד שסיימתי לבלוע את כל החתיכה.

או שהסתפרתי עם אמא שלי אצל איציק הספר, במרכז המסחרי הקטן. פוסטרים של נשים יפות עם תסרוקות אופנתיות עיטרו את הקירות, ולפני כל תספורת הוא היה מושיב אותי לבחור מספר התספורות הגדול את הפנטזיה שלי. הוא היה מניח את הספר מולי על המראה ועובד קשה, אבל בסוף תמיד הייתי יוצאת עם אותה התספורת- פטרייה!

אצל ספר תל אביבי אופנתי עוד לא הייתי.

 

אחותי אספה אותי ועלינו על קו 56 הישר לתל אביב.

כבר בבוקר ידעתי, זה התחיל שוב, אבל בשום אופן לא הסכמתי להודות בזה, לא בפניי ההורים שלי ואפילו לא בפניי עצמי.

עכשיו זה התחזק ודרש ממני את כל הריכוז, כדי לנסות להתעלם מזה.
החרדה גאתה בתוכי "מה אם יגלו? אסור שיגלו! עוד לא. רק אחרי התספורת!"

שלחתי אצבעות מיומנות וחשאיות לתוך השיער, בזמן שניסיתי להסיח את דעת אחותי.

גירוד קל והופ היד חוזרת למקומה, כשבעצם בא לי לגרד עם מגרפה את הקרקפת הבוערת.

 

הגענו!

נכנסנו למספרה חדשה, מעוצבת, מודרנית. כולם נראו כל כך בוגרים, מתוחכמים ומעוררי הערצה.

אחותי ניגשה אל הספר הראשי ונתנה לו שתי נשיקות.

הסתכלתי עליה מהצד בגאווה והערצה.

 

אלון הספר סימן לי להתיישב על הכיסא, אבל קפצתי אחורה במהירות ונתתי את הכבוד קודם כל לאחותי.

הקץ הגיע מהר מידי.

התיישבתי על הכיסא, עטופה בסינר הגדול, השיער החפוף מטפטף בצדדי. לא הצלחתי לזוז, לא לדבר, לא לנשום. העיקר שלא יתגלה הסוד הנורא.

אלון הספר ריחף מסביבי במיומנות, קווצות שיער התעופפו לכל עבר. ואני דרך המראה בודקת את המבט שלו, מנסה לגלות אם הוא גילה. אבל הוא היה לחלוטין מרוכז.

 

הכל עבר בשלום, עכשיו תור הפאן, וכבר הרשיתי לעצמי לחייך טיפה. נשמתי לרווחה, בדיוק כשהוא קרא לאחותי. הם נעמדו מעליי והתחיל לדבר איתה בפנים רציניות.
היא הסתכלה אליי ואז אליו, הפנים שלה הרצינו ומבט חצי מודאג חצי מובך עבר ביני לבין אלון הספר.

התאמצתי לשמוע על מה הם מדברים, אבל לא הצלחתי מבעד לחומת הרעש של הפאן.

אבל כבר ידעתי.

 

כשהוא שיחרר אותי מהסינר זינקתי החוצה, צעקתי "תודה" כבר מהדרך בלי להסתכל לאף אחד בעיניים, וחיכיתי לאחותי ברחוב דואגת שאפילו הצל שלי לא יופיע על חלון הראווה של המספרה.

היא סוף סוף הצטרפה אליי והתחלנו ללכת בשקט לעבר תחנת האוטובוס. 

"בבקשה אל תגידי כלום" התפללתי בלב.

"הוא אמר שיש לך כינים" היא אמרה בחדות וישירות.

הלב שלי צנח, לא אמרתי יותר מילה עד הבית, רק ניסיתי לדחוס את הדמעות חזרה פנימה.

 

מאז כל תור למספרה מלווה בחרדה קלה. ותחושת הבושה והעלבון חוזרות אליי בכל פעם, שאני מתעטפת בסינר הגדול.

הכינים עזבו אותי סופית בערך בגיל 13. שנים ארוכות של מלחמות חורמה, לוחמה קונבנציונאלית, כימית ופסיכולוגית ובסופן ניצחון!!

יותר מ20 שנה של שקט מבורך עברו עליי עד, שהילדה חזרה מהגן עם חוות גידול על הראש.

 

והמלחמה מתחילה שוב.

 

 

אם יש לכם סיפור כינים אני אשמח שתשתפו בתגובות, או לחילופין עיצה טובה איך לעזאזל נפטרים מהן!!!!

 

 

Please reload

סוכות ממוחזר

October 6, 2019

מתנות קטנות, חוויות גדולות.

September 18, 2019

1/15
Please reload

תגיות
Please reload

  • Pinterest Black Round
  • Facebook Black Round
  • Instagram Black Round

© 2014 by I'm on leave

Proudly created with Wix.com

Tel: 123-456-7890